פרנסיס אוסליו, איטלקי צעיר, עזב בשנת 1931 את מולדתו והיגר לצרפת. הוא השתקע בדרום עמק הרון, בכפר שטונף דו פאפ, בין הערים העתיקות אביניון ואורנז׳, ומצא עבודה כפועל חקלאי בכרמים. השנים הקשות של המלחמה חלפו, ובשנת 1948 הצליח לרכוש כרמים משל עצמו. שנה אחר כך, ב,1949- כבר חגג את הבציר הראשון שלו. בניו של פרנסיס, פייר וריימונד, למדו ממנו את עבודת האדמה והיקב ועבדו איתו. אחרי שפרנסיס הלך לעולמו ירש אותו פייר, שקרא לבית על שמו, פייר אוסליו. האח הצעיר, ריימונד, עזב והקים בית אחר בשאטונף דו פאפ, שנקרא ריימונד אוסליו. שם האזור, ״טירתו החדשה של האפיפיור״ בתרגום חופשי, מתייחס לאפיפיור יוחנן ה22- )1316- 1334(. בניגוד לקודמיו, אפיפיור זה לא שתה רק את המיטב של יינות בורגון, אלא פיתח וקידם את יינות עמק הרון, בו היה מעון הקיץ שלו. הטירה, שהפכה לסמל היוקרתי של שאטונף, מוטבעת עד היום בזכוכית של מרבית הבקבוקים ומבטאת את העוצמה וריכוז הטעמים שבדרך כלל מיוחסים ליינות האזור. שאטונף דו-פאפ הוא למעשה האפלסיון )אזור יין מוגן, AOP )הראשון בצרפת. זהו תהליך הגדרת זהות, שכמו הרבה תהליכים חשובים אחרים, התחיל במקרה. עד ראשית המאה ה,20- הפרי של שאטונף לא נחשב ייחודי. הוא נאסף על ידי נגוסיאנים, סוחרי היין, ועורבב עם הפרי של אזור אביניון. ב,1920- לאחר הונאת יין גדולה, הברון פייר לה רואה משאטו פורטיה הגה מערכת כללים שמטרתה להבטיח הגנה על יצרני היין של שאטונף באמצעות שמירה על איכות היין, ובמקרה הזה גם שמירה על העושר הארומטי שלו. הוגדרו 13 הזנים )היום: 18( שניתן לגדל ולערבב, הוטלו מגבלות על גודל התנובה ונקבעה רמת אלכוהול מינימלית של .12.5% כמו כן, נאסר לטעת כרם על קרקע שאינה צחיחה דיה לגידול אזוביון וקורנית )!(. שלא כבאזורי יין אחרים, הענבים המותרים אינם מחולקים לזנים עיקריים ולזנים משניים, ואפשר להפיק יין זני מכל אחד מהזנים המורשים או לערבב אותם בכל דרך, לרבות זנים אדומים ולבנים. אבל במציאות, היינות האדומים הם כמעט תמיד ממסכים )בלנדים( בהם שולט גרנאש. זהו זן דק קליפה ועסיסי שמיטיב להתמודד עם החום השורר באזור וגם עם רוח המיסטראל הקרה שנושבת במשך ימים רבים מדי שנה. אל הגרנאש מתלווים בדרך כלל סירה ומורבדר, וכמויות קטנות של סנסו, קונואז, מוסקארדן, ואקארז, פיקפול נואר וטרה נואר. העשייה הייננית קלאסית, אולם כדרך להתמודד עם ההתחממות הגלובלית, שמביאה לעיתים ליינות של 15% ואף 16% אלכוהול, עולה השימוש בטכניקה של התססת אשכולות שלמים כל מנת לרענן ולהקליל את היין. היינות הלבנים, המהווים כ10%- מהייצור, עשויים מהזנים גרנאש בלאן, רוסאן, מרסאן, קלרט, בורבולנק וכן זנים מקומיים נוספים. גם יינות אלו מבושמים מאד וניחנים בגוף משמעותי ובאחוזי אלכוהול גבוהים. למאפיין אחרון זה ניתן אולי לייחס חוק מ1950- שמתייחס לעצמים בלתי מזוהים. החוק, שמצוי בתוקף עד עצם היום הזה, אוסר על צלחות מעופפות לנחות, להמריא או לטוס מעל הכרמים. פייר אוסליו ניצל הזדמנויות שניקרו בדרכו במשך השנים והגדיל את שטחי הכרמים. היום ברשותו 390 דונם, מהם 240 בכפר שאטונף דו פאפ עצמו, 10 דונם של שאטונף דו פאפ לבן, 60 דונם באזור ליראק ו60- דונם בדרגת קוט דו רון. בנוסף, יש ליקב 20 דונם ברמת סיווג בסיסית של וין דה פראנס, אותם מעבדים כרגע בניו של פייר, ז׳אן-פייר ותיירי. במחצית מהכרמים הגפנים בנות למעלה מ65- שנים בעוד האחרות בנות כ.40- העבודה ידנית, סלקטיבית, והיבול נמוך, כ250- ליטר לדונם. הכרמים מצויים בגדה השמאלית של נהר הרון, על טרואר מגוון שכולל קרקע חולית, חרסיתית או חצצית, שמכוסה בחלוקי הנחל העגולים המפורסמים של האזור. חלוקים אלה, עקבותיו של נהר קדום, שומרים על המים בקרקע ומקרינים את חום השמש אל הענבים, מה שמבטיח הבשלה גבוהה של ענבי האזור. ביקב, העשייה מסורתית: השרייה על הקליפות נמשכת 25-30 יום, ולאחריה מתרחשת הבגרה של שנה, מחציתה בבטון ומחציתה בחביות עץ גדולות )פודר(. התוצאה היא יין עוצמתי ועשיר, עגול, עם ארומות של פרי אדום מתובל ומורכבות שמתקבלת עם שהותו של היין בבקבוק.